בטיול האחרון שלי בצפון יוון הייתי באי מיוחד ומרגש בשם אוויה.
כמו רבים מהאיים ביוון יש בהם עצי זית עתיקים יותר ועתיקים פחות והייתה לי הזכות לפגוש עץ זית בן 2500 שנה.
2448 שנה מבדילות ביני לבין העץ הזה – בלתי נתפס במושגי גילו של אדם אך הגיוני לחלוטין במושגי חייו של עץ שהוא כה משמעותי בעוגן העולם.
בשנים האחרונות אני מבלה הרבה ביערות ובקרבת עצים – תקופת הקורונה והתקופה הטכנוקרטית בה אנחנו חיים כיום גרמו לי באופן שטבעי יותר עבורי לפעול לכיוון הנגדי אליו מושך העולם, חזרה אל הבסיס – אל הטבע – אל הסדר הבראשיתי אותו מנסים בני אדם בעלי עמדות כוח להפוך, לשנות, להנדס לבלבל וליצור שליטה המונית ופגיעה בבסיס ההוויה האנושית, זו אחת הסיבות בהן הפגישה עם עץ ששרד אלפי שנים הייתה משמעותית עבורי – הוא היווה עבורי תזכורת מוחשית על כך שאין ולא יהיה תחליף בריא לאנושות לקרבה לעצים, לאדמה, למים, לאוויר ולבעלי החיים.
ככל שהעמקתי את התבוננותי בעץ הרגשתי את החיים שבו, הקפלים, השורשים, הישויות שניגלו בתוכו חשפו את גילו ואת הדרכים בהם שרד את העולם שנים כה רבות תוך חיבור משמעותי אל האדמה דרך השורשים, התרחבות דרך הגזע והתארכות מעלה דרך הענפים – יש משהו בצורתו העגולה המערסלת שמזמין לחבק, לגעת להרגיש
כמורה ליוגה כל המהלכים הללו של התארכות השתרשות והתרחבות מוכרים לי כדרך תרגול והן פועל יוצא של ההתבוננות ארוכת השנים של מתרגלי יוגה בטבע, לא סתם תנוחות יוגה רבות נקראות על שם בעלי חיים ועצים, הכנסת האיכויות הללו לתוך הגוף האנושי הן למעשה האיכויות הטבעיות המצויות בטבע ומי שמאמץ אותן עשוי לזכות בערות מלאה.
חיבקתי את העץ העצום הזה והרגשתי מצד אחד שמחה התפעלות ואושר לצד כאב עצום על מצבה של הבריאה כיום, על ההשחתה הפושעת של הרס וכריתת יערות ועצים עתיקים, על הכאב הפיסי של עץ שנכרת והבורות והחיספוס של האנושות שהפכה להיות מקדש של כסף ותאוות בצע ובה מתבצעים פשעים נגד האנושות החי והצומח בקנה מידה עצום חסר מעצורים.
מודה על הזכות לחוש עוצמה כזו של עץ חי ומודה על כך שיש מי שמבין את ערכו ומגן ושומר עליו.
@כל הזכויות על הכתוב והצילום שייכות לרקפת אמסלם
