צילו של המחול הצ’רקסי

בשבוע האחרון נסעתי לפסטיבל הצ’רקסי בכפר כמא

היום היה מאד חם אבל זה לא מנע ממני לשוטט קודם כל בכפר.

אני מאמינה שהיכרות עם מקום לא יכולה להסתכם באירועים מאורגנים ומסודרים בהם מראים רק צד אחד של המטבע ובדרך כלל רק המטבע הנוצץ

הכפר בנוי בצורה של סימטאות צרות, הבתים ברובם יפים ומטופחים כשלצד החדש נמצאים גם בתים ישנים מאבני בזלת שחורות שמייצרות לכפר מראה מיוחד ואותנטי

קשה להתעלם מהניקיון המופתי ששורר בכפר ומהשקט שמצוי בו יש תחושה שיש מי שמנהל את המקום ביד רמה ויש חוקים ברורים מה מותר ומה אסור כמו לדוגמא השלט שאוסר על רוכלות ברחוב

שלא זכור לי מתי נתקלתי בשלט שעוסק בנושא הזה

הכפר הזכיר לי את הכפרים שהייתי בהם בצפון יוון ונראה כאילו לא שייך לאיזור שמסביב כמו עפולה והקיבוצים שמסביבו – משהו אחר מבחינה אנרגטית – מצד אחד קידמה ומצד שני זיקה ושמירה אדוקה על המסורת

העם הצ’רקסי סבל רבות במהלך ההיסטוריה במיוחד על ידי הרוסים שאחראים על רצח העם הצ’רקסי בו נרצחו מעל מיליון איש במאה ה – 19 ומלבד גיאורגיה אף מדינה לא מכירה ברצח העם הזה (מהלכים מוכרים בהיסטוריה של התעלמות מרצח עם)

לאחר הסיור בסימטאות הצטרפתי להתקבצות המאורגנת של הפסטיבל והגעתי לצפות ברקדניות וברקדנים שחוללו את המחול הצ’רקסי

יש משהו מאד עוצמתי בלבוש המסורתי ובסיפור שעומד מאחורי ריקוד החיזור למשל בין גבר לאישה בו ניתנת לאישה האפשרות לרמז לגבר אם הוא רצוי או לא על פי הבעת פניה ושפת הגוף והריקוד שלה והגבר מצידו “משחרר” אחיזה במידה והוא רואה שאין כימיה מצד האישה

הריקוד מצליח להעביר את המתח, השמחה וההתרגשות בתהליך החיזור ויש בו זיכרון קדום של שבטיות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו בצורה אותנטית בכל העולם וזאת הנקודה הכי בולטת למעשה שהרגשתי במפגש הזה

המפגשים עם תרבויות ושבטים בצורה אמיתית הולכים ונהיים תיירותיים יותר ויותר

לא ניתן להתעלם מכך שפסטיבלים מהסוג הזה הם פסטיבלים שמאורגנים ומסובסדים על ידי המדינה והם נמצאים תחת הכותרת של “פולקלור”

מצד אחד עושה רושם שפסטיבל פולקלור מסייע בשימור הזיכרון של תרבויות ושבטים אולם חייבים לדבר גם על הצד השני והלך הרוח שמוביל לכך שחשיפה לתרבויות ושבטים בעידן המודרני תלך ותפחת באופן אותנטי ותהיה מנוהלת על ידי הממסד

שישמור מצד אחד על הגחלת של התרבות ואנשיה וישלוט על האופן בו תתקיים החשיפה הכוונה היא שהאדם המודרני יחיה את חייו ה”מודרנים” ביום יום ובסופי שבוע וחגים יגיע לצפות ב”שבטים” ב”ילידים” “באחרים” ועוד ועוד הגדרות כאלה ואחרות

אותו אדם בדרך כלל לא בהכרח יקיים קשרים עם אותן קבוצות ביום יום ויעדיף לצפות בהן כתעשיות בידור והנאה

זה מזכיר לי מסעות צילום של אנשים עשירים לכפרים של העניים למטרות צילומם ואז מכירת הצילומים באלפי ₪ בחברת העשירים, זו תעשייה שמקודמת בכל העולם אולם היום בתהליכי הטכנוקרטיה וההשתלטות הממסדית העולמית הנקודה הזו

מתעצמת יותר ויותר בעיניי והיא עוד אחת מהדרכים לתעשיית תיירות וגילגול כסף שבסופו של דבר הולך לגופים המנהלים ולא לקבוצות והשבטים

לפני כמה שנים הייתי בג’סר א זרקא בסיור צילומי, אחד הכפרים העניים בישראל וממש לא התחברתי לקונספט של האדם הלבן והנאור המגיע לצפות בעני השחור (יש הבדל בין צילום ותיעוד לצורך חשיפה כדי לשפר או לספר מצבו של מקום לבין לבוא ולבדר את עצמך) ויש קו דק שאני שומרת עליו בבואי לצלם אנשים ומקומות תוך רגישות רבה ושמירה על הגבולות והקודים התרבותיים המצויים באותו מקום.

החוויה בכפר הצ’רקסי חידדה אצלי את התובנה שהחשיפה לתרבות אותנטית אמיתית בארץ ובעולם היא דרך הימצאות  ושהייה עם המקומיים – רק כך אתה יכול להכיר באמת קבוצות הלך רוח, מנהגים ותרבות אמיתית – התיירות מצד אחד יכולה לקדם כלכלית אוכלוסיות שונות וכן עשויה לחשוף תרבויות והיכרות עמן אולם מצד שני יש בה משהו מהונדס שמציג את הצדדים הנוצצים והשטחיים ולא בהכרח את התמונה כולה.

הצל של המחול הצ’רקסי הינו צל המחבר בין העבר ההווה והעתיד בשימור זיכרון מעורר השראה