האי השני בגודלו ביוון אחרי כרתים

צפון יוון הינו אזור ירוק משופע ביערות בוגרים ומגוון של חיות בר.

ככל שהצפנתי יותר לכיוון האי התחלתי להיחשף למראות של קילומטרים שלמים של גדמי עצים שחורים ומפויחים, עצים שרופים כרותים שנערמו, חום גדול מאד וצרצור אדיר של אלפי ציקדות הנמצאות בכל עבר ופינה.

בהמשך צפיתי גם במאות כוורות דבורים שרופות ולאחר ששוחחתי עם המקומיים התברר שעסק הדבש מאד נפוץ באזור הזה והנזק לדבורים ולכוורנים הינו נזק בסדר גודל עצום.

חשבתי על החשיבות הרבה שיש לדבורים על המאזן האקולוגי בכדור הארץ וכמה אסון שכזה עשוי לפגוע עוד יותר במאזן.

המתווה ההררי של הנסיעה שילב כבישים צרים ומפותלים כאשר בשני צדדיו מראות היערות השרופים לא נפסק.

בתחילה המראה הזה גרם לי להלם גדול ולתחושת כאב עצומה, יכולתי לראות בעיני רוחי את העצים העולים באש כאשר אין ביכולתם לברוח, על הצבים, הזאבים, השועלים, התנים, גוזלים על העצים, על חיות המשק והבית של המקומיים שסיפרו לנו שאיבדו ביניהם עיזים, פרות וכלבים כל זאת הידהד והוסיף לתחושת האפוקליפסה שעטפה אותי.

השיחות עם המקומיים הוסיפו לתמונה הלא פשוטה שנוצרה במהלך השריפות, המדינה לא יכלה לספק מספיק כוחות הצלה ואנשים נאלצו לכבות את השריפה במו ידיהם וכל מה

שהיה בידיהם כגון שמיכות בדים ועוד. חלקם חטפו כוויות, לחלקם מתו כל חיות המשק והבית אסון גדול ממש – בהרבה מקומות השריפה הגיע ממש לפתח הבתים ובניסי ניסים לא מתו בני אדם.

בימים האלה בהם האג’נדה הירוקה של משבר אקלים מופצת בכל פינה זה מדגיש עוד יותר שמדינות עם שטחי יער כה גדולים ומשמעותיים בסמוך לבתי מגורים אינן ערוכות לשום תרחיש שכזה והאזרחים מופקרים לגורלם בדיוק כמו בישראל, בדיוק כמו במקומות אחרים בעולם – התקציבים, החשיבה הרחבה סדרי העדיפויות הכלכליים מוכיחים לנו שוב ושוב שהאנושות נכשלת שוב ושוב בהגנה על כדור הארץ אותו היא קיבלה למשמרת.

הפוליטיקאים בכל העולם עסוקים בדקלום אג’נדה ממומנת של משבר אקלים שגורם לאסונות טבע לכאורה אולם במקביל לא עושים דבר וחצי דבר להפסיק את התעשיות המזהמות נהפוך הוא בתואנה של הפיכת תעשיות מזהמות לנקיות הם מקדשים תעשיות ירוקות שבדיעבד מסתבר שהן לא כאלה ירוקות ויש מחיר סביבתי גם לפאנלים סולריים, לתחנות רוח ועוד – לא סוגרים בתי זיקוק ישנים כמו בית הזיקוק בחיפה, לא מפסיקים מיד את השימוש בפלסטיק וחד פעמי (ישראל הפכה להיות אחת המדינות המובילות בשימוש בחד פעמי כולל בתי קפה שמאז הקורונה תפסו שיטה ומגישים את המזון והקפה שלהם בחד פעמי), לא מפסיקים לרסס את השמיים והיבשה, לא מפסיקים את זיהום הים והדיג התעשייתי הלא מבוקר-  הרי בכוחה של מדינה לאסור שימוש בחומרים כה מסוכנים לבריאות, לסגור מפעלים מזהמים, לשתול יערות, לקדם גינות קהילתיות, להפסיק לכבוש כל פיסת אדמה לשם בנייה רוויה צפופה ומסוכנת, לקדם תחבורה ציבורית נאותה במקום לקדם תעשיות רכב בלי הגבלה ובלי מחשבה, חינוך לקיימות, צניעות, צריכה נבונה  – את הכאוס יוצר הממסד במו ידיו – הוא זה שכורת יערות ועצים בלי הפסקה, הוא זה שבונה רחובות שלמים גושי בטון ללא צל, הוא זה שלא מפסיק את תעשיית הבשר חסרת המעצורים הגורמת לזיהום האוויר והרס השטחים העצומים, הוא זה שלא מפסיק את תעשיית החלב המזהמת שלא לדבר על הסבל הנוראי של בעלי החיים שהפכו להיות למוצר למרות שהם יצורים חיים  ..

יצירת ההפחדה סביב האקלים היא עוד דרך  והשליטה הפסיכולוגית של התאגידים ובעלי ההון שגורמים לאנשים הפשוטים לחוש מאוימים מפוחדים וזקוקים לממסד שיגן עליהם כאשר בפועל גם בני האדם וגם בעלי החיים מופקרים בצורה הכי בוטה ואכזרית שיש.

כאשר אני צופה ורואה את רמת כריתת היערות בישראל – את הפגיעה המסוכנת במאזן הסביבתי והאקולוגי בעקבות ההתנהלות הפושעת הזו בלי חשיבה לדורות הבאים ברור לי שלפשעים הללו יש מחיר כבד ואנחנו כבר משלמים עליהם התמונה שהכי ריגשה אותי בין כל גדמי העצים הללו הייתה יונה שבנתה קן בין העצים מה שהראה לי שהחיים חזקים והלוואי והעולם הטכנוקרטי נטול החמלה ומלא בתאוות בצע חסרת מעצורים ייעצר באיזשהו שלב ותתפתח מגמה של כבוד ופעילות מאוזנת של צריכה אל מול צניעות וכבוד מחודש לאמא אדמה כי האנושות חוצה סף שהולך לכיוון חד כיווני בו החומר מקודש יותר מהרוח ואת התוצאה החמורה שלו אנחנו חווים בצורת סבל גדול יותר לאנושות ולכדור הארץ.

היום היה מאד חם אבל זה לא מנע ממני לשוטט קודם כל בכפר.

אני מאמינה שהיכרות עם מקום לא יכולה להסתכם באירועים מאורגנים ומסודרים בהם מראים רק צד אחד של המטבע ובדרך כלל רק המטבע הנוצץ

הכפר בנוי בצורה של סימטאות צרות, הבתים ברובם יפים ומטופחים כשלצד החדש נמצאים גם בתים ישנים מאבני בזלת שחורות שמייצרות לכפר מראה מיוחד ואותנטי

קשה להתעלם מהניקיון המופתי ששורר בכפר ומהשקט שמצוי בו יש תחושה שיש מי שמנהל את המקום ביד רמה ויש חוקים ברורים מה מותר ומה אסור כמו לדוגמא השלט שאוסר על רוכלות ברחוב

שלא זכור לי מתי נתקלתי בשלט שעוסק בנושא הזה

הכפר הזכיר לי את הכפרים שהייתי בהם בצפון יוון ונראה כאילו לא שייך לאיזור שמסביב כמו עפולה והקיבוצים שמסביבו – משהו אחר מבחינה אנרגטית – מצד אחד קידמה ומצד שני זיקה ושמירה אדוקה על המסורת

העם הצ’רקסי סבל רבות במהלך ההיסטוריה במיוחד על ידי הרוסים שאחראים על רצח העם הצ’רקסי בו נרצחו מעל מיליון איש במאה ה – 19 ומלבד גיאורגיה אף מדינה לא מכירה ברצח העם הזה (מהלכים מוכרים בהיסטוריה של התעלמות מרצח עם)

לאחר הסיור בסימטאות הצטרפתי להתקבצות המאורגנת של הפסטיבל והגעתי לצפות ברקדניות וברקדנים שחוללו את המחול הצ’רקסי

יש משהו מאד עוצמתי בלבוש המסורתי ובסיפור שעומד מאחורי ריקוד החיזור למשל בין גבר לאישה בו ניתנת לאישה האפשרות לרמז לגבר אם הוא רצוי או לא על פי הבעת פניה ושפת הגוף והריקוד שלה והגבר מצידו “משחרר” אחיזה במידה והוא רואה שאין כימיה מצד האישה

הריקוד מצליח להעביר את המתח, השמחה וההתרגשות בתהליך החיזור ויש בו זיכרון קדום של שבטיות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו בצורה אותנטית בכל העולם וזאת הנקודה הכי בולטת למעשה שהרגשתי במפגש הזה

המפגשים עם תרבויות ושבטים בצורה אמיתית הולכים ונהיים תיירותיים יותר ויותר

לא ניתן להתעלם מכך שפסטיבלים מהסוג הזה הם פסטיבלים שמאורגנים ומסובסדים על ידי המדינה והם נמצאים תחת הכותרת של “פולקלור”

מצד אחד עושה רושם שפסטיבל פולקלור מסייע בשימור הזיכרון של תרבויות ושבטים אולם חייבים לדבר גם על הצד השני והלך הרוח שמוביל לכך שחשיפה לתרבויות ושבטים בעידן המודרני תלך ותפחת באופן אותנטי ותהיה מנוהלת על ידי הממסד

שישמור מצד אחד על הגחלת של התרבות ואנשיה וישלוט על האופן בו תתקיים החשיפה הכוונה היא שהאדם המודרני יחיה את חייו ה”מודרנים” ביום יום ובסופי שבוע וחגים יגיע לצפות ב”שבטים” ב”ילידים” “באחרים” ועוד ועוד הגדרות כאלה ואחרות

אותו אדם בדרך כלל לא בהכרח יקיים קשרים עם אותן קבוצות ביום יום ויעדיף לצפות בהן כתעשיות בידור והנאה

זה מזכיר לי מסעות צילום של אנשים עשירים לכפרים של העניים למטרות צילומם ואז מכירת הצילומים באלפי ₪ בחברת העשירים, זו תעשייה שמקודמת בכל העולם אולם היום בתהליכי הטכנוקרטיה וההשתלטות הממסדית העולמית הנקודה הזו

מתעצמת יותר ויותר בעיניי והיא עוד אחת מהדרכים לתעשיית תיירות וגילגול כסף שבסופו של דבר הולך לגופים המנהלים ולא לקבוצות והשבטים

לפני כמה שנים הייתי בג’סר א זרקא בסיור צילומי, אחד הכפרים העניים בישראל וממש לא התחברתי לקונספט של האדם הלבן והנאור המגיע לצפות בעני השחור (יש הבדל בין צילום ותיעוד לצורך חשיפה כדי לשפר או לספר מצבו של מקום לבין לבוא ולבדר את עצמך) ויש קו דק שאני שומרת עליו בבואי לצלם אנשים ומקומות תוך רגישות רבה ושמירה על הגבולות והקודים התרבותיים המצויים באותו מקום.

החוויה בכפר הצ’רקסי חידדה אצלי את התובנה שהחשיפה לתרבות אותנטית אמיתית בארץ ובעולם היא דרך הימצאות  ושהייה עם המקומיים – רק כך אתה יכול להכיר באמת קבוצות הלך רוח, מנהגים ותרבות אמיתית – התיירות מצד אחד יכולה לקדם כלכלית אוכלוסיות שונות וכן עשויה לחשוף תרבויות והיכרות עמן אולם מצד שני יש בה משהו מהונדס שמציג את הצדדים הנוצצים והשטחיים ולא בהכרח את התמונה כולה.

הצל של המחול הצ’רקסי הינו צל המחבר בין העבר ההווה והעתיד בשימור זיכרון מעורר השראה

כמו רבים מהאיים ביוון יש בהם עצי זית עתיקים יותר ועתיקים פחות והייתה לי הזכות לפגוש עץ זית בן 2500 שנה.

2448 שנה מבדילות ביני לבין העץ הזה – בלתי נתפס במושגי גילו של אדם אך הגיוני לחלוטין במושגי חייו של עץ שהוא כה משמעותי בעוגן העולם.

בשנים האחרונות אני מבלה הרבה ביערות ובקרבת עצים – תקופת הקורונה והתקופה הטכנוקרטית בה אנחנו חיים כיום גרמו לי באופן שטבעי יותר עבורי לפעול לכיוון הנגדי אליו מושך העולם, חזרה אל הבסיס – אל הטבע – אל הסדר הבראשיתי אותו מנסים בני אדם בעלי עמדות כוח להפוך, לשנות, להנדס לבלבל וליצור שליטה המונית ופגיעה בבסיס ההוויה האנושית, זו אחת הסיבות בהן הפגישה עם עץ ששרד אלפי שנים הייתה משמעותית עבורי – הוא היווה עבורי תזכורת מוחשית על כך שאין ולא יהיה תחליף בריא לאנושות לקרבה לעצים, לאדמה, למים, לאוויר ולבעלי החיים.

ככל שהעמקתי את התבוננותי בעץ הרגשתי את החיים שבו, הקפלים, השורשים, הישויות שניגלו בתוכו חשפו את גילו ואת הדרכים בהם שרד את העולם שנים כה רבות תוך חיבור משמעותי אל האדמה דרך השורשים, התרחבות דרך הגזע והתארכות מעלה דרך הענפים – יש משהו בצורתו העגולה המערסלת שמזמין לחבק, לגעת להרגיש

כמורה ליוגה כל המהלכים הללו של התארכות השתרשות והתרחבות מוכרים לי כדרך תרגול והן פועל יוצא של ההתבוננות ארוכת השנים של מתרגלי יוגה בטבע, לא סתם תנוחות יוגה רבות נקראות על שם בעלי חיים ועצים, הכנסת האיכויות הללו לתוך הגוף האנושי הן למעשה האיכויות הטבעיות המצויות בטבע ומי שמאמץ אותן עשוי לזכות בערות מלאה.

חיבקתי את העץ העצום הזה והרגשתי מצד אחד שמחה התפעלות ואושר לצד כאב עצום על מצבה של הבריאה כיום, על ההשחתה הפושעת של הרס וכריתת יערות ועצים עתיקים, על הכאב הפיסי של עץ שנכרת והבורות והחיספוס של האנושות שהפכה להיות מקדש של כסף ותאוות בצע ובה מתבצעים פשעים נגד האנושות החי והצומח בקנה מידה עצום חסר מעצורים.

מודה על הזכות לחוש עוצמה כזו של עץ חי ומודה על כך שיש מי שמבין את ערכו ומגן ושומר עליו.

@כל הזכויות על הכתוב והצילום שייכות לרקפת אמסלם